<h1>הבתים — שערי הקידוש והשביתה שער שביעי</h1>
<h2>דף מג.</h2>
אסור לבטל כלי מהיכנו, מפני שהוא כסותר. כיצד, לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לכלי אסור טלטול הכלי שהיה מותר, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא את הכלי עליה, וכן כופה את הכלי על [כל] דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא מבטלו, שאם יחפוץ יטלנו, לר"ם. כתב הראב"ד לא התירו לתת כלי ע"ג הביצה אא"כ לא יגע הכלי בגופה של ביצה. ויראה לי שאע"פ שהוא נוגע בגוף הביצה אין זה מבטל כלי מהיכנו שהרי יכול לטלטלו, [ו]אפילו טלטול מן הצד אין בו.
נשברה לו חבית של טבל בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה, ואע"פ שהטבל אסור לטלטלו, הואיל ואם עבר ותיקנו מתוקן ומותר לטלטלו ואין זה מבטל כלי מהיכנו.
קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה אא"כ היו רווחין וכל זמן שיחפוץ יטלם, כדי שלא יבטל כלי מהיכנו. ופורסין מחצלת ע"ג אבנים בשבת וע"ג כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד, שהרי נוטלה בכל עת שירצה. וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים שיעלו עליו וירדו, שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. לפי דעת הר"ם נראה שאע"פ שעודן עליו בין השמשות מותר לטלטלו כשירדו מעליו. ורוב הפוסקים כתבו שאם היו התרנגולין על הסל ע"ש בין השמשות אע"פ שאין עליו עתה, אסור לטלטל הסל שהרי הוקצה לבין השמשות. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומותר לכפות קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה.
נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי נותנין הכלי תחת הדלף, ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע, והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם אין ראוי לרחיצה אין נותנין. ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין, שאין עושין גרף של רעי לכתחלה, לר"ם. מה שכתב הר"ם שאין עושין גרף של רעי לכתחלה שב על מה שאמר למעלה אבל אם אין ראוי לרחיצה אין נותנין. והראב"ד ביאר בענין אחר, שכתב ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע כדי שלא יעשה לכלוך בבית ויהיה גרף של רעי. ואם הוא בביתו שאינו דר שם, שאין קפידה בליכלוך, אם יש לחוש להפסד הבית יכניס [שם] מטתו כדי שיהא לו הלכלוך גרף של רעי ויהיה מותר לו לשפוך לחוץ. ואם אין שם הפסד לא יכניס שאין עושין גרף של רעי לכתחלה. וזה הביאור יותר נראה לפי ענין ההלכה.
<h2>דף מד.</h2>
כל דבר שהוקצה בשבת מפני איסור שהיה בו כגון נר שהיתה דולקת אע"פ שכבה הנר אסור לטלטלו. ויש מן הגדולים שכתב כלי שהוא מוקצה מחמת איסור אפילו הניחו בו [ככר] מבעוד יום אסור גם לדברי המתירים כלי שמלאכתו לאיסור על ידי ככר. וכתב הר"ם כלי שהוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן של נפט וכלי הצואה וכיוצא בהן מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להם. מלשון הר"ם שמענו שאינו ניתר אלא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא לצורך עצמו של כלי, וכן כתב הרב בעל השלמה. וכתב עוד אם לפי שעה הדליקו בו בחול ולא ייחדו לכך אפילו מחמה לצל מותר, כדין מטה שהניחו בה מעות, אם לא ייחדוה לכך מותר לטלטלה כשלא היה עליה מעות כל בין השמשות.
<h2>דף מז.</h2>
גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר לטלטלן להוציאן לאשפה שבבית. וכן מותר להוציא העכבר לאשפה שבבית. וכן הדין בכל רעי שבחצר שהוא עומד בו. אבל חצר שאינו עומד בו אין מטלטלין אותו, אבל כופה עליו את הכלי בשביל הקטן שלא יתלכלך בו. רוק שעל גבי קרקע דוחסו לפי תומו. כתב הר"ם מטלטלין כנונא מפני אפרו אע"פ שיש לו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי. ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת. אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשאו מוציאין אותו, עד כאן. כנונא הוא הכלי שמעבירין בו האש. ויש מי שביאר שמטלטלין אותו מפני האפר הראוי לכסות בו צואה. והראב"ד ביאר כגון שהיה בו מקצת אפר שהוסק מערב שבת, וכל שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף נ:</h2>
כל כלי או כל דבר שמותר לטלטלו והיה עליו דבר שאסור לטלטלו אע"פ שנטל ממנו אותו דבר האסור אסור לטלטלו הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. כיצד, מי שהניח מעות על גבי הכר או אבן על פי החבית וכיוצא בזה, אפילו נפלו המעות או האבן אסור לטלטל הכר והחבית. שכח המעות על גבי הכר נוער הכר והם נופלים, ומותר לטלטל הכר. וכן אם שכח אבן על פי חבית מטה על צדה והיא נופלת. היתה בין החביות ומתירא שמא תפול האבן על פי החביות ותשברם, הרי זה מטלטלה עד מקום אחר ומגביהה והיא נופלת. כתב (הר"ם) הרב בעל המאור אם הניח אבן על פי חבית מקודם השבת, נעשה ככסוי החבית ומותר לטלטל האבן ולהחזירה שמקומה של אבן מוכיח עליה שהוא ככלי. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר. וכן דעת הרי"ף והר"ם והראב"ד.
<h2>דף נא.</h2>
שני דברים אחד שאסור לטלטלו ואחד מותר והם סמוכין זה על זה או זה בזה, ובזמן שמטלטל את האחד מהם יטלטל השני, אם היה צריך לדבר המותר לטלטלו מטלטלו ואפילו שהדבר האסור מיטלטל עמו. ואם היה צריך לדבר האסור לטלטלו לא יטלטלנו באותו דבר המותר. כיצד, פגה שהיתה טמונה בתבן או חררה שהיתה על גבי גחלים תוחבן בכוש או בכרכר ונוטלן, אע"פ שהתבן והגחלים ננערין וניטלין בשבת. וכן לפת או צנון שהיו טמונין בעפר ומקצת העלין מגולין שומטן בשבת בעלה שלהן אע"פ שהעפר ננער. אבל אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על הקורה לא יטלטל האבן או הקורה בככר או בתינוק שיש עליה, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. מדברי הר"ם שמענו שלא התירו לטלטל דבר האסור (אלא) [אפילו] על ידי ככר או תינוק. ויש מי שהיה אומר שכל כלי אע"פ שאסור לטלטלו מטלטלו על ידי ככר או תינוק ולא אסרו אלא באבן וכיוצא בזה שאינו כלי, ואומר שכן דעת הרי"ף. ודברי הר"ם נתבררו לנו כפי הדרך שביארנו. יש מן הגדולים שכתב שלפת או צנון הטמונין בעפר אע"פ [שאין] (ש)מקצת עלין מגולין תוחבן בכוש או בכרכר כדרך שאמרנו בפגה. ויש מי שאוסר זה, שלא התירו לטלטלה אם היא טמונה כולה על ידי כוש או כרכר, מפני שנראה כחופר. ועוד [שכשאין] (ש)מקצת העלין מגולין הרי היא כזרועה, ונראה כעוקר דבר מעיקרו, ונראין דבריו. ויש מן הגדולים שכתב שפגה וחררה אם היו מגולין מקצתן ויכול לטלטלן מטלטלן בלא כוש ובלא כרכר, ונראין דבריו.
<h2>דף קכא.</h2>
קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה אא"כ היו רווחין וכל זמן שיחפוץ יטלם, כדי שלא יבטל כלי מהיכנו. ופורסין מחצלת ע"ג אבנים בשבת וע"ג כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד, שהרי נוטלה בכל עת שירצה. וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים שיעלו עליו וירדו, שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. לפי דעת הר"ם נראה שאע"פ שעודן עליו בין השמשות מותר לטלטלו כשירדו מעליו. ורוב הפוסקים כתבו שאם היו התרנגולין על הסל ע"ש בין השמשות אע"פ שאין עליו עתה, אסור לטלטל הסל שהרי הוקצה לבין השמשות. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומותר לכפות קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה.
<h2>דף קכא:</h2>
גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר לטלטלן להוציאן לאשפה שבבית. וכן מותר להוציא העכבר לאשפה שבבית. וכן הדין בכל רעי שבחצר שהוא עומד בו. אבל חצר שאינו עומד בו אין מטלטלין אותו, אבל כופה עליו את הכלי בשביל הקטן שלא יתלכלך בו. רוק שעל גבי קרקע דוחסו לפי תומו. כתב הר"ם מטלטלין כנונא מפני אפרו אע"פ שיש לו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי. ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת. אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשאו מוציאין אותו, עד כאן. כנונא הוא הכלי שמעבירין בו האש. ויש מי שביאר שמטלטלין אותו מפני האפר הראוי לכסות בו צואה. והראב"ד ביאר כגון שהיה בו מקצת אפר שהוסק מערב שבת, וכל שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף קכג.</h2>
שני דברים אחד שאסור לטלטלו ואחד מותר והם סמוכין זה על זה או זה בזה, ובזמן שמטלטל את האחד מהם יטלטל השני, אם היה צריך לדבר המותר לטלטלו מטלטלו ואפילו שהדבר האסור מיטלטל עמו. ואם היה צריך לדבר האסור לטלטלו לא יטלטלנו באותו דבר המותר. כיצד, פגה שהיתה טמונה בתבן או חררה שהיתה על גבי גחלים תוחבן בכוש או בכרכר ונוטלן, אע"פ שהתבן והגחלים ננערין וניטלין בשבת. וכן לפת או צנון שהיו טמונין בעפר ומקצת העלין מגולין שומטן בשבת בעלה שלהן אע"פ שהעפר ננער. אבל אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על הקורה לא יטלטל האבן או הקורה בככר או בתינוק שיש עליה, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. מדברי הר"ם שמענו שלא התירו לטלטל דבר האסור (אלא) [אפילו] על ידי ככר או תינוק. ויש מי שהיה אומר שכל כלי אע"פ שאסור לטלטלו מטלטלו על ידי ככר או תינוק ולא אסרו אלא באבן וכיוצא בזה שאינו כלי, ואומר שכן דעת הרי"ף. ודברי הר"ם נתבררו לנו כפי הדרך שביארנו. יש מן הגדולים שכתב שלפת או צנון הטמונין בעפר אע"פ [שאין] (ש)מקצת עלין מגולין תוחבן בכוש או בכרכר כדרך שאמרנו בפגה. ויש מי שאוסר זה, שלא התירו לטלטלה אם היא טמונה כולה על ידי כוש או כרכר, מפני שנראה כחופר. ועוד [שכשאין] (ש)מקצת העלין מגולין הרי היא כזרועה, ונראה כעוקר דבר מעיקרו, ונראין דבריו. ויש מן הגדולים שכתב שפגה וחררה אם היו מגולין מקצתן ויכול לטלטלן מטלטלן בלא כוש ובלא כרכר, ונראין דבריו.
<h2>דף קכה.</h2>
דלעת יבשה שהוא כעין דלי שדולין בו המים והוא הנקרא קרויה ומשימין בה אבן להכבידה במים, אם היא מהודקת יפה שאינה נופלת כשממלאין את הדלעת מים ממלאין ממנה בשבת שהאבן ככלי הואיל והיא מהודקת יפה. ואם כשממלאין ממנה נופלת אין ממלאין ממנה בשבת שהוא כשאר דברים שאסור לטלטל, ואפילו ניטלה האבן אסור לטלטל הדלעת מפני שנעשה בסיס לדבר האסור.
<h2>דף קכז:</h2>
פירות שאסור לאכלן כגון פירות שאינן מעושרין אפילו היו חייבין במעשר מדבריהם או [מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה או מעשר שני והקדש] שלא נפדו כהלכתן אסור לטלטלן. אבל הדמאי הואיל וראוי לעניים וכן מעשר שני והקדש שנפדו אע"פ שלא נתן את החומש מותר לטלטלן. לר"ם.
<h2>דף קכח:</h2>
קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה אא"כ היו רווחין וכל זמן שיחפוץ יטלם, כדי שלא יבטל כלי מהיכנו. ופורסין מחצלת ע"ג אבנים בשבת וע"ג כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד, שהרי נוטלה בכל עת שירצה. וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים שיעלו עליו וירדו, שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. לפי דעת הר"ם נראה שאע"פ שעודן עליו בין השמשות מותר לטלטלו כשירדו מעליו. ורוב הפוסקים כתבו שאם היו התרנגולין על הסל ע"ש בין השמשות אע"פ שאין עליו עתה, אסור לטלטל הסל שהרי הוקצה לבין השמשות. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומותר לכפות קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה.
בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מו"ש, ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה, אע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור בתוך המים, מפני צער בע"ח לא גזרו, ואסור להעלותה בידו. וכן אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל דוחים אותם עד שיכנסו ומדדין עגלים וסייחין. תרנגולת שברחה אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצא אגפיה נתלשין, אבל דוחין אותה עד שתכנס, לר"ם.
<h2>דף קמא:</h2>
נוטל אדם את בנו והאבן בידו, בד"א בבן שיש לו געגועים על אביו ומפני צער התינוק התירו דבר זה. ואפילו בבנו לא התירו אלא באבן שאם תפול לא יבוא לטלטלה. אבל אם היה דינר בידו אסור ליטול את הבן כל זמן שהמעות בידו שמא יפול הדינר מידו ויטלנו.
נוטל אדם כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה, בד"א כשהפירות שבה מטנפין בקרקע כגון ענבים ותותים וכיוצא בה. אבל פירות שאין מטנפין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהם זורק הכל בקרקע ומלקט הפירות בכלכלה ונוטל הכלכלה עם הפירות. ומפני מה לא אסרו לטלטל הכלכלה הואיל והוא בסיס לדבר האסור, מפני שכל דבר שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר לטלטל. בד"א בכלכלה פחותה שהאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה. ואם ינער הכלכלה יפלו הפירות דרך הפחת ויתטנפו, אבל אם היתה כלכלה שלימה מנער הכלכלה כדי שיסתלקו הפירות מעל האבן וישליך לבדה בנעירתו לארץ. כן שיטת זה הפסק לפי ההלכה וכן פסקו קצת מן הגדולים. והר"ם כתב כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, היתה כלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובין כגון ענבים ותותים נוטל אותם כמות שהם, שאם ינער הפירות יטנפו בעפר, ובמקום הפסד לא גזרו, עד כאן. לא נתברר לנו ביאור הר"ם בזה.
<h2>דף קמב.</h2>
מטלטל ישראל התרומה אע"פ שאינה ראויה לו, ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין אם היו שניהם בכלי אחד. בד"א כשהיתה הטמאה למטה, והיו הפירות פירות המתטנפין בקרקע, שאם ינער אותן יפסדו. אבל אם היו שקדים ואגוזים וכיוצא בהם, נוער הכלי ונוטל את הטהורה או החולין, ומניח את הטמאה. ואם היה צריך למקום הכלי בין שהטהורה למטה בין שהיתה למעלה מטלטל הכל כאחד, לר"ם. וכן הדין בכל הדברים האסורים לטלטל מפני שהם בסיס לדבר האסור אם צריך למקום הכלי מותר.
<h2>דף קמב:</h2>
כל כלי או כל דבר שמותר לטלטלו והיה עליו דבר שאסור לטלטלו אע"פ שנטל ממנו אותו דבר האסור אסור לטלטלו הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. כיצד, מי שהניח מעות על גבי הכר או אבן על פי החבית וכיוצא בזה, אפילו נפלו המעות או האבן אסור לטלטל הכר והחבית. שכח המעות על גבי הכר נוער הכר והם נופלים, ומותר לטלטל הכר. וכן אם שכח אבן על פי חבית מטה על צדה והיא נופלת. היתה בין החביות ומתירא שמא תפול האבן על פי החביות ותשברם, הרי זה מטלטלה עד מקום אחר ומגביהה והיא נופלת. כתב (הר"ם) הרב בעל המאור אם הניח אבן על פי חבית מקודם השבת, נעשה ככסוי החבית ומותר לטלטל האבן ולהחזירה שמקומה של אבן מוכיח עליה שהוא ככלי. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר. וכן דעת הרי"ף והר"ם והראב"ד.
